תהליך האריגה של בדים הוא הרבה יותר מאשר פשוט שזורים חוטים יחד. זוהי עבודה טכנית המשלבת אומנות, מבנה ועיצוב, והיא מכילה שפע של ידע וניסיון. שיטות אריגה שונות לא רק משפיעות על המראה והמגע של הבד, אלא גם קובעות ישירות את הביצועים והשימוש בו.
שיטות האריגה הבסיסיות ביותר הן רגילות, מתווכות וסאטן. לארוג רגיל יש מבנה פשוט ומשטח שטוח, המתאים לבדים קלים ודקים. אדיל יוצר מרקם אלכסוני דרך הזוויות המפוארות של החוט, המשפרות רכות ועמידות. סאטן מציג ברק וחלקות עם קווים צפים ארוכים יותר, ומשמש לעתים קרובות בבדי קצה-. עם זאת, עם פיזור הצרכים, שיטת אריגה יחידה כבר לא יכולה לעמוד בדרישות של פונקציות ואסתטיקה שונות, ותהליך האריגה התפתח גם הוא להיות מתוחכם יותר.
לדוגמה, חתיכת בד צפיפות גבוהה - מצריכה שליטה מדויקת על עובי ספירת החוט, תצורת הצפיפות והתאמת המתח של הנול. שילובי צפיפות עיוות ושבבים שונים יגרמו לבד להרגיש צמוד או רך. לדוגמה, על מנת לשפר את משיכות הבד, חוטים אלסטיים עשויים להיות משולבים בתבנית רגילה ליצירת מבנה שכבה כפול {}} או רב - אריגה צירית, מה שהופך את הבד להתאמה לגוף טוב יותר או להיות בעל גמישות טובה יותר.
בנוסף, בדים מודרניים הם לרוב לא רק חומר יחיד, אלא שילוב של סיבים מרובים. מיזוג סיבים טבעיים עם סיבים סינתטיים, בשילוב עם מבני אריגה מורכבים, יכול לקחת בחשבון גם נוחות ופונקציונליות. לדוגמה, מימוש מאפיינים כמו עמיד למים, נושם ודמעה - עמיד לרוב דורש פריסת חוט חכמה ורמות אריגה.
ניתן לומר כי כל פרט של הבד - מבחירה בחוט, בניית טקסטורה לארגון השטח - כרוך בתכנון מדוקדק של תהליך האריגה. אלה "אריגות" לא בולטות לכאורה אלה שקובעות את הסגנון, התחושה והאיכות של חתיכת בד. המורכבות של הבד לא משתקפת רק בשינויים הוויזואליים, אלא גם בשילוב גבוה של פונקציונליות, פרקטיות ובקרת התהליך.